פסק-דין בתיק עמ"נ 14629-04-11

1.         ערעור על פסק דינה של ועדת הערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962 -חיפה, בראשות כב' השופט ש' לבנוני, מיום 16/2/2011 בגדרו התקבלו עררים שהגישו המשיבות על חיובן בהיטלי ביוב ודרישות החיוב בוטלו. כן חויבה המערערת בפסק הדין בתשלום הוצאות המשיבות.

המחלוקות בעניין הדרישות ששלחה המערערת למשיבות לתשלום היטלי ביוב מתבררות בבתי המשפט כבר מספר שנים וכפי שיפורט להלן, השאלה שנותרה לדיון ושנדונה בפסק הדין בפני ועדת הערר הייתה מצומצמת. במוקד הדיון עמדה רק השאלה האם "היטל הביוב הנדרש הינו בגין מערכת ביוב המשרתת את המשיבות". אף שמדובר בשאלה עובדתית הרי שההכרעה בה תלויה גם במסקנות משפטיות והגדרת היקף מרכיבי מערכות הביוב שיוגדרו כשייכים למערכת המשרתת את המשיבות.

תחילה נסקור את ההליכים הקודמים ואת הכרעת ועדת הערר ולאחר מכן נדון בטענה שעומדת להכרעה.

רקע והליכים קודמים

2.         המשיבות הינן חברות המנהלות מפעלי תעשייה בגליל. מפעלה של המשיבה 3 (להלן: "שטראוס")  מצוי בתוך אזור התעשייה הידוע כאזור בר- לב.  מפעלן של המשיבות 1,2 (להלן "סאיקלון" ו"כרכום" בהתאמה) מצוי בסמוך לאזור התעשייה בר-לב. כל שלושת המפעלים מחוברים למערכת התשתיות שבאזור התעשייה בר-לב.

            אזור תעשייה בר-לב מצוי בתחומן של כמה מועצות ובהן המועצה האזורית מטה אשר (להלן: "המועצה") והמועצה האזורית משגב. אזור התעשייה הוקם על ידי משרד התעשייה באמצעות חברת ח.פ.ת - חברה לפיתוח ותעשיות בע"מ (להלן: "ח.פ.ת"). כל התשתיות בתוככי אזור התעשייה בוצעו על ידי ח.פ.ת במימון משרד התעשייה. היזמים השונים שביקשו להקים מפעלים באזור התעשייה התקשרו בהסכמים עם משרד התעשייה ושילמו למשרד תשלומים שונים עבור עבודות התשתית שהוקמו באזור התעשייה.

3.         חברת שטראוס הייתה אחת החברות היזמיות שהקימו את מפעלן באזור התעשייה בר-לב בהתאם למתווה האמור. מפעלן של סאיקלון וכרכום הוקם שנים רבות לפני הקמת אזור התעשייה. עם זאת, לאחר הקמתו הוא חובר למערכת התשתיות שבאזור התעשייה (ראו תצהירו של מר פוירשטיין בפני הוועדה סומן ת/1).

4.         בשנת 2002 נדרשו המשיבות לשלם למועצה היטלי ביוב. שטראוס נדרשה לשלם היטל ביוב בסך של 1,972,360 ש"ח ואילו סאיקלון וכרכום נדרשו לשלם היטל ביוב בסך של 4,054,075 ש"ח. שטראוס הגישה ערר על חיובה בתשלום היטל לוועדת הערר בתיק ו"ע 107/02 ואילו סאיקלון וכרכום הגישו ערר לוועדת הערר בתיק 101/03. הדיון בעררים אוחד ונדון בפני ועדת הערר בראשות כב' השופט ש' לבנוני.

בעררים טענו המשיבות כי אינן חייבות בכל תשלום למועצה וכי המועצה לא הייתה זכאית לדרוש מהן את התשלום. העוררות טענו כי המועצה לא התקינה את מערכת הביוב המשרתת אותן ולא מימנה את הקמתה ועל כן היא אינה רשאית לדרוש את תשלום ההיטל.

5.         ביום 20/12/07 ניתנה החלטתה הראשונה של ועדת הערר. בהחלטתה קבעה הוועדה כי הוכח שהמועצה לא מימנה את ביצוע עבודות התשתית לרבות את הקמת מערכת הביוב באזור התעשייה בר-לב וכי אלו מומנו על ידי משרד התעשייה והמסחר. עם זאת, קבעה הוועדה כי די בכך שהוכח כי המועצה מימנה תשתיות ביוב נרחבות בשטחה, גם אם עבודות אלו מנותקות מאזור התעשייה בר-לב, עומדת לה הזכות לדרוש מהמשיבות את תשלום ההיטל.

6.         על החלטה זו הוגש ערעור לבית משפט זה (עמ"נ 204/08) אשר נדון בפני כב' השופטת ב' בר-זיו. ביום 19/5/08 ניתן פסק דין בערעור. בפסק הדין נקבע כי הקביעה שהמועצה מימנה תשתיות ביוב בתחומה אינה מספקת לצורך דרישת היטל ביוב מהמשיבות. נקבע כי תנאי לדרישת ההיטל הינו כי מערכת הביוב, שבעקבות הקמתה נשלחה הדרישה, משרתת את המשיבות וכי יש להוכיח זיקה בין מערכת הביוב למשיבות. על כן, בהיעדרה של ראיה בדבר זיקה כאמור, הורה בית המשפט על החזרת הדיון לוועדת הערר לשם השלמת הבירור העובדתי.

7.         על פסק דין זה הגישה המועצה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (בר"מ 5751/08). בקשה זו נידונה בפני השופטת מ' נאור (כתוארה אז). ביום 31/12/08 החליטה השופטת מ' נאור לדחות את הבקשה. בהחלטתה ציינה כי "במצב דברים זה, בו החזרת הדיון לוועדת הערר מקורה ברצון לערוך בירור עובדתי נוסף, וערעור לבית משפט זה יכול להיעשות רק ברשות בית המשפט ובנקודה משפטית בלבד (ראה סעיף 31 לחוק הביוב), לא מצאתי כי יש מקום ליתן רשות ערעור ולהתערב בהחלטת בית משפט קמא". עוד הוסיפה השופטת מ' נאור כי "למועצה גם לא ייגרם עוול מהחזרת הדיון לוועדת הערר, שכן שמורה לה הזכות, אם יהיה בכך צורך, להשיג על החלטת ועדת הערר ולהעלות את כל טענותיה בפני בית המשפט לעניינים מנהליים [...]".

ההחלטה נשוא הערעור

8.         לאחר שהדיון הוחזר לוועדה נשמעו ראיות נוספות וביום 16/2/11 ניתן פסק דינה המשלים של הוועדה. הוועדה קבעה כי המועצה "לא שילמה דבר, או כמעט דבר, בהקמת התשתיות באזור בר-לב והן מומנו על ידי משרד התמ"ס באמצעות ח.פ.ת ונמסרו למועצה באמצעות מנהלת בר לב" (פסקה 25). כן נקבע כי המועצה חיברה קו מאסף זמני בין מפעלה של סאיקלון למערכת תשתית הביוב באזור בר-לב. קו סופי טרם הותקן. נקבע כי שפכי המשיבות מועברים ממערכת הביוב שבתוך אזור התעשייה למכון הטיהור של עיריית כרמיאל וכי למועצה זכות שימוש במכון הטיהור. הוועדה הוסיפה כי צינור החיבור שבין מערכת התשתיות שבאזור בר לב למכון הטיהור "מומן במלואו על ידי משרד התמ"ס" (פסקה 27).

9.         בפסקה 33 לפסק דינה מציינת הוועדה: "מקובלת עלינו עמדת ב"כ המועצה כי בפועל תשתיות הביוב באזור בר-לב משרתות את העוררות. אין עוררין כי העוררות (המשיבות - ר',ס') לא מסלקות שפכיהן לבורות פרטיים שלהן, אלא נהנות מתשתיות הביוב באזור בר-לב, שנמסרו למועצות באמצעות מנהלת בר-לב". עם זאת, קבעה הוועדה כי הואיל וכל התשתיות באזור בר-לב מומנו על ידי משרד התעשייה והמסחר כמו גם קו החיבור למכון הטיהור והואיל ומכון הטיהור אינו חלק ממערכת הביוב של המועצה אלא למועצה יש בו רק זכות שימוש, הרי שלא הוכחה זיקה בין מערכת הביוב שמימנה המועצה למשיבות. על כן התקבל הערר והוחלט על ביטול דרישות התשלום.

הטענות בערעור

10.        המועצה טוענת בערעורה כי הוכח שקיימת זיקת הנאה מספקת בין המערכת הציבורית למשיבות. הואיל והמערכת משמשת את המשיבות אין כל חשיבות לזהות הגורם שהקים את המערכת או מימן את הקמתה.

            עוד טוענת המועצה כי אין כל הבדל בין מימון שמקבלת המועצה מהמדינה לבין ביצוע העבודות ישירות על ידי המדינה. יתרה מזו, המועצה הפחיתה 5% מההיטל ובכך הכירה בחלקה של שטראוס בתשלום עבור התשתיות. לבסוף טענה המועצה כי מימנה את קו החיבור בין המערכת באזור בר-לב למתקן הטיהור וכי נשאה בחלק היחסי בהוצאות הקמת מתקן הטיהור.

11.        המשיבות מתנגדות לקבלת הערעור ועומדות על הטענות שהובאו על ידן גם בפני ועדת הערר. לגישת המשיבות מערכת הביוב באזור תעשייה בר-לב הוקמה על ידי משרד התמ"ס, אשר גבה תשלום מהיזמים. המועצה לא הקימה ולא השתתפה בהקמת המערכת או בכל חלק ממנה. לטענת המשיבות אין כל קשר בין מערכת הביוב שהוקמה על ידי משרד התמ"ס באזור התעשייה בר-לב לבין מערכות הביוב שהקימה המועצה בתחומה. על כן אין מקום לחייב את המשיבות בכל היטל.